גשם, ווסאבי, סמוראים ואומנות: יום בלתי נשכח בלב יפן

יום גשום אבל הכי יפני שיש: פרידה מאונסן, ווסאבי ששורף, טירה עם סיפורי סמוראים ואמנות שתופסת אותי בלב

התחלנו מוקדם בבוקר עם פרידה קצת עצובה מהאונסן הפרטי במישי – הגשם חיכה בחוץ, ממטר רציני שהרטיב הכל.

נסענו רטובים לחוות הווסאבי דאיו. שדות ירוקים עם עלים ענקיים, מים קרים זורמים בכל מקום – למדנו כמה הווסאבי רגיש, צריך תנאים מדויקים או שהוא פשוט נרקב. טעמנו גלידת ווסאבי קרה-מתוקה-שורפת, ובדיוק שם פגשנו משפחה ישראלית – צחקנו המון על המפגש המקרי הזה.

משם לטירת מצומוטו, טירת העורב השחורה. הטירה דרמטית עם חפירים רחבים מלאי מים שמקיפים אותה מכל עבר. בגשם הם נראו כמו מראה שחורה, משקפים את הטירה והשמיים האפורים. דמיינתי תנינים שוחים שם בנחת… מסביב שדרת דובדבנים ארוכה ויפהפייה – עכשיו העצים נראים חזקים ועמידים בגשם, ובאביב הם בטח הופכים לוורודים ועדינים.

חלצנו נעליים (גרביים רטובות על רצפה קרה), טיפסנו במדרגות התלולות והצרות – כמעט החלקתי פעמיים – ועלינו למעלה להשקיף על ההרים המעוננים והחפירים מלמטה. הראש רץ ישר לסיפורים: ב-1550 טאקדה שינגן בא עם צבא ענק וכבש אותה, חיצים עפים, סמוראים נלחמים על החומות. הטירה שרדה הכל ועכשיו עומדת בשקט, חזקה מתמיד.

ואז המוזיאון של יאיוי קוסמה – כאן הלב שלי ממש נעצר והזמן עצר איתו. נכנסתי לחדרים מלאי נקודות, מראות אינסופיות, דלעות ענקיות מנוקדות בצהוב-שחור שנראות כמו יצורים חיים. בחדר המראות האינסופי הקטן עמדתי מוקפת באורות צבעוניים ונקודות שמתרבות לנצח – הרגשתי שאני נעלמת ומתמוססת לתוך היקום שלה, יפה ומפחיד בו זמנית.

המוזיאון של יאיוי קוסמה

הדלעות הענקיות נתנו לה נחמה בילדות, הציורים הענקיים מסדרת “My Eternal Soul” פרועים ומלאי צבעים מוזרים – כאילו חלומות וסיוטים נפגשים. ראינו עבודות מוקדמות מגיל 10 – רשתות ונקודות שמכסות הכל – ופסלים רכים ומנוקדים שמשתנים. התערוכה הקבועה “The Place for My Soul” מרגישה כמו בית לנשמה שלה, במיוחד כי היא נולדה במצומוטו.

כמה ציטוטים שלה דיברו אליי:

• “I fight pain, anxiety, and fear every day, and the only method I have found that relieves "my illness is to keep creating art.”

• “I am making art to spread the joy and the love.”

• “I think I will be able to, in the end, rise above the clouds and climb the stairs to Heaven, and I will look down on my beautiful life.”

• “Every time I have had a problem, I have confronted it with the ax of art.”

מתוך תערוכה במוזיאון

האמנות נתנה לה כוח אדיר להתמודד עם הכל, וזה נגע בי עמוק. גם אני, כשדברים מרגישים לפעמים חזקים מדי, מוצאת מפלט בדמיון, במוזיקה, באנימה ובסיפורים – בדיוק כמו שהיא הפכה כאוס ליופי והפיצה אהבה. גם היום, בגיל 97, היא ממשיכה ליצור. אם אתם ביפן – אל תוותרו עליה.

לקינוח: פנקייקים יפניים אווריריים ועבים כאילו מעננים (אמא התלוצצה: “זה לא פנקייק, זה עוגייה!”) וארוחה יפנית מיוחדת ומפתיעה. ישבנו רטובים אבל צוחקים על הווסאבי, הסמוראים והנקודות.

יום גשום, מצחיק, מרגש וטעים. יפן יודעת להפוך גשם להרפתקה בלתי נשכחת.

עדי ✨