All Posts

הירושימה היא יותר מפצצה. הגענו להירושימה. מצד אחד, כולם מדברים על ההיסטוריה והעבר, אבל מהרגע שיצאנו מהתחנה, הרגשתי משהו אחר לגמרי. זה לא רק מוזיאון פתוח, זה מקום עם צבעים, ריחות של אוקונומיאקי )המאכל הכי טעים שאי פעם תאכלו, מבטיחה!( ואנרגיה של עיר שפשוט בחרה להמציא את עצמה מחדש. אז יצאנו לדרך, בין עגורי נייר לדיונים משפחתיים על לאן הולכים עכשיו." Hiroshima Peace Memorial (Dome) אמא תכננה לנו סיור (סיור בהפתעה) בפארק השלום זה היה רגע כזה של 'וואו', שבו הבנתי שהירושימה היא לא ר

אחרי כמה ימים מדהימים בקיוטו, החלטנו שהגיע הזמן לצאת קצת מהעיר הגדולה ו**הגענו** לנארה. למי שלא מכיר, נארה היא המקום הזה ביפן שבו האיילים הם לא סתם חיות בטבע – הם הבוסים של המקום. יצאנו לדרך כל המשפחה: אמא, אבא, עמית אחי הגדול ואני. כבר כשהתקרבנו לפארק, הבנו שזה הולך להיות יום שנזכור הרבה זמן. הנוף היה מהפנט, אבל בואו נודה באמת – לא באנו בשביל העצים, באנו בשביל האיילים המפורסמים. הדבר הראשון שקלטנו זה שהאיילים האלו פשוט מחונכים (או לפחות יודעים איך להשיג מה שהם רוצים). ברגע ש

קיוטו עם המשפחה: יומן מסע של נערה מתבגרת (ששרדה כדי לספר) או: איך גיליתי ש-Inazuma מ-Genshin Impact קיימת במציאות אוקיי, אז היינו כמה ימים בקיוטו עם המשפחה, ועשינו גיחה לארשיאמה ולטירת ניג’ו – מקומות קרובים אבל מרגישים כמו עולם אחר. מצד אחד, סושי! מצד שני, דרמה משפחתית על הבוקר. היום התחיל בזה שההורים שלי רבו כי איחרנו לאיזה סיור. אני ועמית פשוט עמדנו שם בשקט מביך, לא יודעים איפה לקבור את עצמנו. התחלה מבטיחה, נכון? אבל אז נחתנו בטירת ניג’ו, והבנתי משהו מטורף: קיוטו זה פשוט אי

יום גשום אבל הכי יפני שיש: פרידה מאונסן, ווסאבי ששורף, טירה עם סיפורי סמוראים ואמנות שתופסת אותי בלב התחלנו מוקדם בבוקר עם פרידה קצת עצובה מהאונסן הפרטי במישי – הגשם חיכה בחוץ, ממטר רציני שהרטיב הכל. נסענו רטובים לחוות הווסאבי דאיו. שדות ירוקים עם עלים ענקיים, מים קרים זורמים בכל מקום – למדנו כמה הווסאבי רגיש, צריך תנאים מדויקים או שהוא פשוט נרקב. טעמנו גלידת ווסאבי קרה-מתוקה-שורפת, ובדיוק שם פגשנו משפחה ישראלית – צחקנו המון על המפגש המקרי הזה. משם ל טירת מצומוטו, טירת העורב

היי, אני עדי, נערה בת 16 מישראל שחיה ונושמת אנימה יפנית. כבר שנים אני צופה בסדרות כמו “K-On!”  או “Yuru Camp”  ומדמיינת את עצמי מתרפקת באונסן חמים, מוקפת בערפל קסום והומור קליל – בלי שום מבוכה, רק רגיעה טהורה. המציאות התגלתה כרכבת הרים של פדיחות, קופים ועירום ציבורי שגרם לי לברוח במבוכה. הנה הגרסה המלוטשת של הסיפור – מלאה בהומור, כי צריך לצחוק על הכל, נכון? בחלק הזה של הטיול שנמשך כשבוע, נסענו בין עיירות הדואר העתיקות (69), ששימשו שליחים פיאודליים בין טוקיו לקיוטו – אבל בפוע

אם אתם עוקבים אחריי, אתם יודעים שאני בת 16, על הרצף, וחולה על אנימה עם וייב מיסטי – מסעות עלייה לרגל, הרים קדושים, רוחות טבע וכל הדברים שגורמים לך להרגיש כמו גיבורה בסדרה ארוכה, כמו ב-"Spirited Away" או "Demon Slayer". מודה – לא ממש אוהבת טיולים רגליים בטבע , הם נראים לי מעייפים ומשעממים. או כך לפחות חשבתי. כשתכננו את הטיול, אחד התנאים של אמא היה טרקים בטבע, לפחות שבוע של הליכות..., חשבתי "למה לא עוד אנימה וקניות בטוקיו?", אבל הסכמתי כי יפן זה יפן. טוב – זה היה הרבה יותר ממ

נערה בת 16, חובבת אנימה מושבעת, על הרצף, עם חוש הומור ציני ובריא מדי לרכבות הרים. אם יש גן עדן לחובבי אנימה ורכבות הרים – הוא נמצא ליד הר פוג’י, וקוראים לו Fuji-Q Highland .אם יש גיהינום – זה אותו מקום, אבל מנקודת המבט של אבא שלי. 🎢 מתחילים חזק: Fujiyama הרכבת הראשונה, כי למה לא להתחיל עם אגדה.אני: “איזה כיף!” אבא: “כן כן, קליל…” שלוש שניות אחרי הירידה הראשונה – אבא שותק. ממש שותק.הרכבת נגמרת, אבא יורד… לבן כמו סיד .אני? בעננים.מסקנה: Fujiyama = חימום מצוין + אבא איבד צבע.  

המסע שלי בין מקדשי שינטו —הדת המקומית העתיקה של יפן, מלאה ברוחות טבע וקאמי— ומקדשי בודהיזם , שהגיעו ליפן במאה ה-6 מסין (אחרי שמקורם בהודו, אבל בואו נגיד שהם עשו סטופ-אובר ארוך שם), חשף תופעה יפנית מרתקת: שתי דתות שחיות זו לצד זו בהרמוניה מושלמת. לא “שלום־קר” ולא “לראות ולא להיראות”—אלא שיתוף פעולה שמזכיר נשואים יציבים, או לפחות דואו מנצח בסדרת אנימה. פרק 1: הכניסה לעולם הקדושה (OP) לפני שנכנסים למקדש, יש טקס: ראשית, שער טוריי ענקי—הכניסה לעולם אחר. עושים קידה, נכנסים בצד ימין

אני כל כך שמחה שנסעתי ליפן! ביקרתי במוזיאון האנימציה בסוגינמי, טוקיו – זה מקום מגניב שמוקדש להיסטוריה של האנימציה היפנית, עם תערוכות על סדרות אנימה מפורסמות, סרטונים שמסבירים איך יוצרים אנימציה, ופעילויות ידיים כמו לצייר וליצור אנימציית בעצמך. חבל שאסור לצלם במוזיאון , אבל אפשר להסתובב שם בנחת וללמוד המון על העולם שאני אוהבת. לצערי, לא הצלחתי להשיג כרטיס למוזיאון ג’יבלי – הוא תמיד מלא וצריך להזמין הרבה זמן מראש! אבל קניתי מלא דברים של טוטורו בכל מיני חנויות בטוקיו, כמו באקיהב

הפעם אני רוצה לשתף אתכם בחוויות הסופר-מיוחדות שלי מבתי הקפה המוזרים והמגניבים ביפן. זה לא כמו בתי קפה רגילים מהבית, שבהם אתה סתם יושב ושותה קפה או מאצ׳ה כמו סטארבקס שגם מאוד אהבתי . דמיינו בתי קפה עם חתולים, ינשופים, ואפילו קפיברות ענקיות! שמעתי על כאלה עם כלבים וחזירים, אבל אמא שלי לא התלהבה, אז דילגנו 😅. ויש גם “בתי קפה של  משרתים ומשרתות”  (Maid Cafés), שבהם המלצריות לבושות כמו דמויות אנימה. זה פופולרי שם, במיוחד לאנשים שבודדים לפעמים, כי זה נותן תחושה של יחס אישי וחום אנ

יום של שינויים, שוק קסום וקצת יותר מדי אוכל החלטתי שאני רוצה שינוי גדול – בלונד קצר! מצאתי מספרה באוסקה עם אתר באנגלית (נדיר!), והזמנתי תור כבר מטוקיו. אז כמובן שהתעוררנו ממש מוקדם כדי להספיק גם את השוק וגם את התספורת. התחלנו את הבוקר בשוק קורומון (Kuromon Ichiba) – ) שוק שקיים כמעט 200 שנה, עוד מתקופת אדו, ומכונה "שוק שער שחור" על שם השערים השחורים של מקדש שנשרף ב-1912. ברגע שנכנסתי הרגשתי כאילו נפלתי לתוך פרק בסדרת אנימה: אורות ניאון מהבהבים, צבעים עזים בכל פינה, זרם של אנש