קיוטו עם המשפחה: בין אינזומה של גנשין למציאות יפנית

קיוטו עם המשפחה: יומן מסע של נערה מתבגרת (ששרדה כדי לספר)

או: איך גיליתי ש-Inazuma מ-Genshin Impact קיימת במציאות

אוקיי, אז היינו כמה ימים בקיוטו עם המשפחה, ועשינו גיחה לארשיאמה ולטירת ניג’ו – מקומות קרובים אבל מרגישים כמו עולם אחר. מצד אחד, סושי! מצד שני, דרמה משפחתית על הבוקר. היום התחיל בזה שההורים שלי רבו כי איחרנו לאיזה סיור. אני ועמית פשוט עמדנו שם בשקט מביך, לא יודעים איפה לקבור את עצמנו. התחלה מבטיחה, נכון?

אבל אז נחתנו בטירת ניג’ו, והבנתי משהו מטורף: קיוטו זה פשוט אינזומה מהמשחק גנשין אימפקט! בזמן שההורים שלי התלהבו מהארכיטקטורה, אני קלטתי שאנחנו בטירה של השוגון. כן, כמו ה-Raiden Shogun! מסתבר שהמקום הזה נבנה ב-1603 בשביל השוגון הראשון, טוקוגאווה איאיאסו. והרצפות? הן חורקות בכוונה, קוראים לזה ‘רצפות זמיר’, כדי להזהיר מפני מתנקשים. גאוני, לא?

בשלב מסוים, אני ועמית נפרדנו, וכל אחד הלך לחקור פינה אחרת ב’אינזומה’ שלו. הוא הלך לבדוק דברים של… ובכן, אני לא יודעת מה, ועמית, אח שלי ה-Noob, בכלל לא מכיר גנשין, אז הוא פשוט הסתכל עליי כאילו נפלתי מהירח כשהתחלתי למלמל משהו על סמוראים ונינג’ות.

ואז הגענו לגנים – גן נינומרו, עם בריכה גדולה, איים קטנים, סלעים מסודרים בדיוק מושלם ועצים עתיקים. האווירה שם הייתה בדיוק כמו הגנים השקטים והמסתוריים מאינזומה, כאילו לקחו אותם מהמשחק והדביקו במציאות.

אבל אמא? היא הפכה ל-Raiden Shogun בעצמה – לא רצתה בשום אופן לעזוב. נאלצנו לשמוע הסברים מתלהבים על כל בריכה, כל אי קטן, כל סלע או עלה זעיר. “תראו את ההרמוניה!” “העץ הזה מסמל נצח!” אני ועמית כבר עשינו הנהונים אוטומטיים וחיוכים מזויפים, אבל בעיקר חיכינו שזה ייגמר כדי לברוח. אמא, תני לשוגון קצת שקט, בסדר? 😂

הרגשתי לגמרי בתוך Inazuma City, גם אם הייתי שם לבד במחשבות שלי. טיילתי שם והרגשתי כמו בquest סודי במשחק, רק בלי מפלצות (טוב, חוץ מעמית שצילם הכל כמו תייר מטורף).

אחרי מנת ההיסטוריה היומית שלנו, עלינו על רכבת לארשיאמה – אזור במערב קיוטו שהיה פעם מקום מפלט לאצילים עשירים בתקופת הייאן (לפני יותר מאלף שנה), עם נהר, הרים וויב של שקט מוחלט. עכשיו זה מלא תיירים, חנויות מאצ’ה וקופים חופשיים, אבל עדיין מרגיש כאילו יצא מסרט אנימה ישן.

הנסיעה ברכבת הייתה החלק הכי טוב, בעיקר כי יכולתי לשים אוזניות ולהתעלם מהוויכוח המשפחתי על לאן הולכים עכשיו. תיקחו דווקא את קו Randen – הוא הכי חמוד והכי פוטוגני. כשירדנו בתחנת Arashiyama, מיד נתקלנו ב”יער קימונו” – מאות עמודים גבוהים מכוסים בבדי קימונו צבעוניים בכל הצבעים האפשריים, והכל מאיר בלילה כמו איוונט ספיישל באינזומה. צילמתי שם מיליון תמונות, ברור.

ויש אפילו אמבט רגליים חם חינמי ממש על הרציף – מושלם להירגע אחרי כל ההליכה, אבל אנחנו דילגנו כי כבר רצנו להמשיך.

כשהגענו, התחלנו לסייר בעיירה החמודה – רחובות מלאים חנויות, דוכני אוכל, ריח מאצ’ה חזק בכל מקום, ואנשים בקימונו מצטלמים כמו משוגעים. חצינו את גשר טוגצוקיו המפורסם – הנהר זורם מתחת, הרים מסביב, שמיים כחולים. ממש מגניב, הרגשתי כאילו אני בסצנה מסרט אנימה.

כמובן שיש שם גם מקדשים מדהימים כמו טנריוג’י עם גנים יפים בטירוף, אבל כבר סיפרתי לכם מלא על מקדשים ומנזרים בטיול הזה (טירות, גנים, כל זה), אז לא אלאה אתכם בעוד אחד 😅

אבל הטיפ המר כאן: כמעט הכל במזומן בלבד. נגמר לנו די מהר, אז ויתרנו על כמה דברים אלוהיים כמו גלידת מאצ’ה רכה ענקית (באסה ענקית). ופה אני חייבת להגיד – חשבתי בהתחלה שזה סתם מלכודת תיירים כי הם יודעים שאנחנו לא מוכנים, אבל מסתבר שזה אותו דבר גם ליפנים. פשוט תרבות של מזומן, עמלות יקרות לעסקים הקטנים, וזהו. עדיין מבאס, אבל לפחות עכשיו אני יודעת שזה לא אישי 😂

משם הלכנו ליער הבמבוק. הגזעים הירוקים הענקיים, האור מסתנן מלמעלה, אווירה קסומה לגמרי – כאילו נכנסתי לפילטר אינסטגרם במציאות, או ליערות של אינזומה. אבל… אמא התעקשה להיות תיירת קלאסית והכריחה אותנו להמתין בתור ארוך בנקודה הכי אינסטגרמית כדי להצטלם “תמונה מושלמת”. עמדנו שם עם מיליון תיירים אחרים, מחכים לסלפי. התמונות יצאו מדהימות, אבל בזמן ההמתנה כבר דמיינתי את עצמי הולכת בשקט בלי כל הדחיפות הזאת. המציאות פחות רומנטית מהמשחק, נגיד ככה.

אבל השיא האמיתי של היום היה פארק הקופים. הייתי צריכה לטפס על הר איזה חצי שעה (אני מתה), אבל היה שווה את זה. מסתבר שעל ההר הזה חיים להם בכיף יותר מ-120 קופים מסוג מקאק יפני, והם פשוט מסתובבים חופשי. היה אחד שנראה ממש מבולבל, הוא פשוט ישב בצד ובהה בי במבט של ‘מה התיירת הזאת רוצה מהחיים שלי’. אז החלטתי לקרוא לו סטיב. סטיב ואני, אנחנו מבינים אחד את השני. שנינו היינו צריכים קצת שקט מההמולה (הוא מהקופים, אני מהמשפחה).

והדבר הכי הזוי? למעלה, בפסגה של ההר, הייתה מגלשה ענקית! כאילו, מה הקשר?! אחרי כל הטיפוס המטורף הזה, פתאום מגלשה. ברור שירדתי בה, אבל רק אני. עמית החליט שהוא “מבוגר מדי” בשביל דברים כאלה (כאילו, תנוח, אתה כולה בן כמה? אבל בסדר). אז הוא עמד בצד והסתכל בזמן שאני עשיתי חיים במגלשה הכי הזויה ביפן. היה כיף רצח.

בדרך חזרה מהיער ראיתי את הריקשות האלה, אתם יודעים, העגלות האלה שאיזה בחור שרירי סוחב אותך. זה נראה לי הדבר הכי מצחיק בעולם! ממש רציתי לעלות, להרגיש כמו נסיכה ליום אחד (או לפחות לחמש דקות). אבל אז התברר שהם מקבלים רק מזומן. ולא היה לנו מספיק. באסה רצינית. נאלצתי להמשיך להשתמש ברגליים שלי. סוף העולם, כבר אמרתי?

בסוף מצאנו דוכן גלידה עם טעמים כמו מאצ’ה ובמבוק. טעים בטירוף, למרות שוויתרנו על הגרסה הענקית קודם.

טיפ זהב: תביאו הרבה מזומן! כי ביפן, במיוחד באזורים כאלה, כרטיס אשראי זה עדיין לא הדבר הכי נפוץ.

בסופו של יום, למרות הקיטורים שלי, היה יום אדיר. לראות את אינזומה במציאות, לצחוק עם עמית על המגלשה, לפגוש את סטיב הקוף, ולהתבאס יחד על הריקשה… אלה הזיכרונות האמיתיים. אז כן, לנסוע עם המשפחה זה לפעמים מבחן הישרדות, אבל קיוטו? לגמרי שווה את זה. אולי אפילו אחזור לשם יום אחד. עם מספיק מזומן, כמובן. 🗾🎋🐒😅

סטיב