פצצה של חוויות בעיר השלום

הירושימה היא יותר מפצצה.

הגענו להירושימה. מצד אחד, כולם מדברים על ההיסטוריה והעבר, אבל מהרגע

שיצאנו מהתחנה, הרגשתי משהו אחר לגמרי. זה לא רק מוזיאון פתוח, זה מקום עם

צבעים, ריחות של אוקונומיאקי )המאכל הכי טעים שאי פעם תאכלו, מבטיחה!(

ואנרגיה של עיר שפשוט בחרה להמציא את עצמה מחדש. אז יצאנו לדרך, בין עגורי

נייר לדיונים משפחתיים על לאן הולכים עכשיו."

Hiroshima Peace Memorial (Dome)

אמא תכננה לנו סיור (סיור בהפתעה) בפארק השלום זה היה רגע כזה של 'וואו', שבו

הבנתי שהירושימה היא לא רק סיפור על מה שהיה, אלא על איך הופכים משהו עצוב

למקום יפה ומרגיע, המדריך ההודי דיבר הרבה והבנתי מעט מזל שאימי יודעת לדובב

אנגלית הודית לאנגלית ישראלית, מה שמאוד הרשים אותי הייתה "טיפת הפצצה"

הבינין היחידי ששרד את הבלתי יאומן מפצצת האטום שהושלכה על הירושימה

בשישה לאוגוסט 1945

אחד מהסיפורים הכי עצובים ומרשימים ששמעתי בסיור היה על בחור צעיר שהיה

בחנות שלו ושמע שהולך לקרות משהו אז היסתתר במחסן שלו מתחת לאדמה והצליח

לשרוד את הפצצה, אבל משפחתו לא שרדה. ביקרנו במחסן הזה, זה גרם לי להיות

עצובה.

בהמשך היום עלינו על סירה ושטנו בים סטו והגענו למקדש, מקדש השינטו שבחזיתו

ממוקם שער יפני מסורתי שצף על המים. השער הזה מאוד מוכר ביפן והוא מוכרז

כאתר מורשת עולמית. אני מאוד התרשמתי מאיילים שהסתובבו חופשי והדגישו את

הקשר לטבע שמאפיין את דת השינטו. בשלב זה, אחי הגדול והמזדקן היצטרף אלינו למסע ומעכשיו הכל היה יותר מעניין ומצחיק.

אחרי זה הלכנו כולנו לאכול ב- Kampaisakaba YAKIYAKI היה קשה לדבר עם

המלצרים כי לא כל כך הבינו אנגלית מזל שהתפריט היה גם באנגלית, פשוט הצבענו

על המנות שרצינו.

התיישבנו מול הפלטה הלוהטת, הבשר כבר התחיל להשמיע את הצליל הממכר של

הצלייה, וכל מה שהיה חסר לנו זה שדרוג קטן של מלח. חיפשנו על השולחן – כלום.

פתחנו גוגל טרנסלייט, הראינו למלצר את המילה "מלח", והוא, בחיוך יפני אדיב

להפליא, הגיש לנו... רוטב סויה.

ניסינו להסביר שסויה זה נוזלי ואנחנו מחפשים גבישים, עשינו תנועות של "סולט-ביי"

באוויר, והמלצר הסתכל עלינו כאילו אנחנו מנסים להזמין ממנו חומרים אסורים. בסוף,

אחרי התייעצות דחופה במטבח, הוא חזר עם צלוחית קטנה של מלח כאילו הוא מגיש

לנו את אוצרות הממלכה. כנראה שמבחינתם, לבקש מלח על בשר איכותי זה בערך

כמו לבקש קטשופ בסעודת גורמה – אבל היי, לפחות הסטייק יצא מלוח והסיפור יצא

מצחיק.

אז בסוף, בין השקט המהדהד של פארק השלום לבין ה'צסססס' של הבשר על

הפלטה, הבנתי שהירושימה היא בדיוק זה: השילוב אפשרי שבין עבר כואב להווה

מלא חיים. חזרתי למלון כשאני שבע, עייפה, ובעיקר מבינה שעם אמא שמתרגמת

'הודית-ישראלית', אח גדול שהופך כל רגע לסצנה מקומדיה, וצלוחית מלח שהושגה

בקושי – אין דבר שאנחנו לא יכולים לעבור. הירושימה, לימדת אותנו שאפשר לצמוח

מכל דבר, ואולי גם שלפעמים שווה להביא מלחייה מהבית. נתראה ביעד הבא