קידות, חטיפים וקצת גועל: החוויה המשפחתית שלנו בנארה
- Ilan Bar
- 19 בפבר׳
- זמן קריאה 2 דקות
אחרי כמה ימים מדהימים בקיוטו, החלטנו שהגיע הזמן לצאת קצת מהעיר הגדולה ו**הגענו** לנארה. למי שלא מכיר, נארה היא המקום הזה ביפן שבו האיילים הם לא סתם חיות בטבע – הם הבוסים של המקום.
יצאנו לדרך כל המשפחה: אמא, אבא, עמית אחי הגדול ואני. כבר כשהתקרבנו לפארק, הבנו שזה הולך להיות יום שנזכור הרבה זמן. הנוף היה מהפנט, אבל בואו נודה באמת – לא באנו בשביל העצים, באנו בשביל האיילים המפורסמים.
הדבר הראשון שקלטנו זה שהאיילים האלו פשוט מחונכים (או לפחות יודעים איך להשיג מה שהם רוצים). ברגע שהם רואים אותך, הם נעמדים מולך ופשוט קדים קידה! זה היה נראה כל כך אצילי ומצחיק בו זמנית. כמובן שמיד הלכנו לקנות את ה"שיקה סנביי" – אותם חטיפי קרקר מיוחדים שמוכרים שם בדוכנים.
כאן הסיפור נהיה מעניין. ברגע שהחטיפים היו אצלנו ביד, כל הנימוסים היפניים נעלמו. האיילים התחילו להקיף אותנו מכל עבר. עמית, אחי הגדול, ניסה לתמרן ביניהם, אבל אני? בואו נגיד שהיו לי רגשות מעורבים. הם חמודים, באמת, אבל ברגע שהם התחילו להתקרב עם האפים הרטובים שלהם ולנסות לגעת בי... אמא'לה. זה היה קצת מגעיל! לא ממש רציתי שהם יגעו בי עם הפרווה והרוק שלהם, אז תפסתי מרחק ביטחון.
מי שהתגלתה כגיבורה האמיתית של היום היא אמא. בזמן שאני ועמית ניסינו להבין איך לא להפוך לארוחת צהריים של אייל, אמא לקחה את ערימת החטיפים והתחילה לחלק אותם בביטחון עצמי של מאלפת מקצוענית. היא האכילה אותם אחד-אחד, צחקה מהקידות שלהם, ולא התרגשה מכל המהומה מסביב.
אבא כמובן היה אחראי על התיעוד והצחוקים מהצד, ועמית ניסה להיראות קול למרות הכל. זה היה שילוב מושלם של טבע יפני מרהיב, סיטואציות קורעות מצחוק וקצת ג'ל לחיטוי ידיים שחיכה לי בתיק מיד אחרי.
---
תגובות