מסע בין מקדשים: גרסת האוטאקו־רוחניות

המסע שלי בין מקדשי שינטו—הדת המקומית העתיקה של יפן, מלאה ברוחות טבע וקאמי—ומקדשי בודהיזם, שהגיעו ליפן במאה ה-6 מסין (אחרי שמקורם בהודו, אבל בואו נגיד שהם עשו סטופ-אובר ארוך שם), חשף תופעה יפנית מרתקת: שתי דתות שחיות זו לצד זו בהרמוניה מושלמת. לא “שלום־קר” ולא “לראות ולא להיראות”—אלא שיתוף פעולה שמזכיר נשואים יציבים, או לפחות דואו מנצח בסדרת אנימה.

פרק 1: הכניסה לעולם הקדושה (OP)

לפני שנכנסים למקדש, יש טקס: ראשית, שער טוריי ענקי—הכניסה לעולם אחר. עושים קידה, נכנסים בצד ימין או שמאל (כי פסיעה באמצע זה basically להיכנס על הראש של האל)

 ואז מגיע טקס נטילת הידיים במזרקת האבן. כמו נטילת ידיים יהודית, רק עם כפות עץ, יותר חינניות ופחות “איפה הברז?”.

אבל זה לא נגמר שם—במקדשי שינטו, כשמגיעים למזבח הראשי, יש טקס תפילה מדויק: קודם כל שתי קידות עמוקות כדי להראות כבוד, אחר כך מחיאת כפיים פעמיים (כדי להעיר את הקאמי, האלים, ולהודיע להם שהגעתי—כמו “היי, אני כאן!”), ואז קידה אחת אחרונה. זה מרגיש כמו קוד סודי לאנימה.

 פרק 2: הפגודה, המפלים, והבודהות הענקיים (ארק המסע) 

‏

Chureito Pagoda

עוד לפני שמגיעים לפגודה, המסלול מרגיש כמו פתיחת אנימה: מתחילים ברחובות השקטים של

, עוברים בשער אדום ענק ונכנסים לשביל ירוק ומוצל שמוביל למקדש Arakura Sengen—מבנה עץ אדום-לבן יפהפה שבו אנשים מתפללים כבר מאות שנים לשגשוג ולהגנה. רגע קטן של שקט לפני העלייה הגדולה.

מדרגות שמכינות אותך לשירות צבאי, איבוד נשימה, ואקסטזה אסתטית. הר פוג’י עומד מאחור כמו דמות NPC  שהשקיעו בה תקציב גרפי מופרך. המסע לשם היה כמו פרק פתיחה באנימה הרפתקנית: הגענו לנקודת ההתחלה עם הרכב, מתחילים ברחובות השקטים של Fujiyoshida, עוברים בין בתים יפניים נמוכים עם גגות משופעים, וכשמגיעים לשער הכניסה למתחם .Arakura Sengen . ואז התחלנו לטפס במדרגות האינסופיות האלה, יום גשום,  אוויר קריר של הרים ועצים מסביב שמזכירים יערות מסתוריים מסרטי ג’יבלי. הרגליים שלי צעקו “לא עוד!” אחרי 100 המדרגות הראשונות, והמשפחה עצרה כל כמה דקות כדי להתנשם ולהתלונן, אבל אני דמיינתי את עצמי כגיבורה שמתאמנת לקרב—כמו נארוטו רץ במעלה ההר. כשהגענו למעלה, הפגודה האדומה עמדה שם בגאווה, והפוג’י ברקע גרם לי להרגיש כאילו נכנסתי לפוסטר חי. זה לימד אותי שכדי לקבל את הנוף המושלם, צריך קצת סבלנות—וכאבים—כמו בחיים.

‏

Ise Jingu

זה המקדש החשוב ביותר לשינטו והוא נמצא באיסה. ללכת לשם זה כמו לבקר בבית של אמאטרסו בכבודה ובעצמה—אלת השמש בשינטו, שמסמלת את כל האור והחיים ביפן. כל 20 שנה בונים אותו מחדש—כמו רימייק, רק מפואר, קדוש ובלי טענות בפורומים. אני הגעתי לשם אחרי נסיעה ארוכה, והמקום הרגיש כמו כניסה לפרק היסטורי באנימה: שבילי חצץ לבנים, עצים עתיקים מסביב, ואווירה של סודיות כי אסור לצלם בפנים. עשיתי את הטקס הרגיל—נטילת ידיים, קידה—והרגשתי כאילו אני מתחברת למשהו גדול ממני, כמו כוח על שמגן עלי מהשגרה. כל-כך שקט, איזה כיף שאפשר להסתובב ללא האוזניות.

‏Nachi Taisha

המפל הגבוה ביפן נראה כאילו יצא מסצנה של Demon Slayer. אם טאנג’ירו היה קופץ שם — הייתי מאמינה. המסע לשם היה ממש ארק מאתגר באנימה: עלינו בהרים תלולים, דרך יערות לחים וגשומים, עם מדרגות אינסופיות שהרגישו כמו מבחן סיבולת. הרגליים שלי כאבו, הנשימה נגמרה לי כל כמה צעדים, והמשפחה התלוננה על הגשם הקל שירד, אבל כשהגענו—וואו, המפל הענקי זורם כמו כוח טבעי חי, והמקדש האדום לידו מרגיש כמו שיא של הרפתקה. זה מקדש שינטו שמקודש למפל עצמו כישות אלוהית, ואני עמדתי שם, רטובה ומתנשמת, אבל מרגישה מנצחת. קניתי שם קמע להגנה, כי אחרי המסע הזה הרגשתי שאני צריכה עזרה מהקאמי כדי לשרוד את שאר הטיול. זה היה רגע של חיבור לטבע, כמו בסרטי ג’יבלי, אבל עם כאבים אמיתיים שגרמו לי להעריך את היופי עוד יותר ולקוות שאמא תירגע קצת עם מסעות ההליכה שלה.....

‏

Kiyomizu-dera (קיוטו)

חוויה רוחנית בסטייל אנימה

במה ענקית בלי מסמר אחד — היפנים בונים מבנים בגודל של בוס־פייט מעץ בלבד ו somehow זה מחזיק כבר 1,200 שנה. קסם? הנדסה? כנראה שניהם. שם הדלקתי קטורת ואמרתי לעצמי שאם העשן יעלה ישר זה מזל טוב. הוא לא. החלטתי להתעלם ולהמשיך.

מסביב אנשים שתו מים משלושת הזרמים של המפל — אהבה, הצלחה ואריכות ימים. בחרתי באהבה, כי למה לא? מקסימום זה יוסיף לי עוד לייקים.

אבל הרגע המשמעותי היה כשראיתי את פסל הדרקון, סמל למזל טוב והגנה, כמו שומר מהעולם של סטודיו ג’יבלי. הוא עמד שם כאילו הוא בוחן אותי בעדינות.

ואז נכנסתי עם אמא ל־Womb Experience —  רק שתינו, כי אבא ועמית החליטו לוותר (“חושך מוחלט? לא תודה”). בפנים הכול שחור ברמה של 0% בהירות מסך, ואת מתקדמת רק עם חרוזי עץ ענקיים שמובילים אותך כמו חבל הצלה. זה מקום המוקדש לאלת החמלה קאנון, בעלת אלף הידיים, שמסמלת רחמים והגנה. מרגישים את זה — כאילו היא מזמינה אותך לשחרר שליטה ולבקש רגע של שקט.  בסוף המסדרון מחכה אבן המשאלות, ואת מניחה את היד ומבקשת משהו קטן לעצמך. כשיצאתי לאור, היה רגע כזה של “עשיתי ריסט לנשמה”.

אחר כך ניסינו את אתגר המוטות של בנקיי – המוט הגדול שוקל 96 ק"ג, הקטן 17. ניסינו, התאמנו… ובסוף כולם נכשלנו. כשחוזרים, כולנו הולכים לחדר כושר......

בחוץ חיכו גם פסלי ה־ג’יזו, מגיני הילדים והרוחות, אני חשבתי שזה ממש חמוד, עם כובעים אדומים חמודים כמו דמויות קאוואיי. אמא אמרה שזה עצוב, כי הם מייצגים ילדים שנפטרו צעירים או שלא נולדו, והפסלים מגנים על נשמותיהם ומביאים נחמה למשפחותיהם."

לרגע הרגשתי שהמקדש כולו מספר לי סיפור דרך סמלים — על הגנה, חמלה, ויופי שלא צריך פילטרים.

בשבוע הבא אמשיך לספר על עוד חוויות ממקדשים ועל המפגש עם המזל......(פרק 3 ו 4)