קומאנו קודו: מסע רוחני בהרים הקדושים של יפן

אם אתם עוקבים אחריי, אתם יודעים שאני בת 16, על הרצף, וחולה על אנימה עם וייב מיסטי – מסעות עלייה לרגל, הרים קדושים, רוחות טבע וכל הדברים שגורמים לך להרגיש כמו גיבורה בסדרה ארוכה, כמו ב-"Spirited Away" או "Demon Slayer".

מודה – לא ממש אוהבת טיולים רגליים בטבע, הם נראים לי מעייפים ומשעממים. או כך לפחות חשבתי. כשתכננו את הטיול, אחד התנאים של אמא היה טרקים בטבע, לפחות שבוע של הליכות..., חשבתי "למה לא עוד אנימה וקניות בטוקיו?", אבל הסכמתי כי יפן זה יפן. טוב – זה היה הרבה יותר ממה שציפיתי, והפך לאחד החלקים האהובים עליי.

הקומאנו קודו זה רשת שבילים עתיקים בחצי האי קיי, שמובילים לשלושת המקדשים הגדולים – הונגו, נאצ'י והיאטאמה. התחלנו בטובה, עיר חוף קרובה – ראינו מרחוק את אי הפנינים של מיקימוטו (לא נכנסנו למוזיאון, אבל זה נראה מגניב עם הגשר והכל), והתרגשתי מהסיפורים על גידול פנינים תרבותיות – איך הצדפה לוקחת גרגר חול קטן ומעצבן ומכסה אותו בשכבות עד שהוא הופך לפנינה מבריקה. זה גרם לי לחשוב על איך לפעמים דברים קשים יכולים להפוך למשהו יפה. אמא קנתה תליון פנינה קטן בשוק מקומי – מתנה מאבא – והיא ממש שמחה איתו,

אבל השיא האמיתי בטובה היה הסלעים הנשואים – מיוטו איווה! שני סלעים ענקיים בים, קשורים בחבל שינטו עבה ומסמלים זוג נשוי (הגדול הבעל, הקטן האישה). החבל מחודש בפסטיבל כל כמה שנים, והרוח שם הייתה חזקה, הגלים התנפצו, והכל הרגיש רומנטי וקסום. אמא ואבא התבדחו על זה שהסלעים קשורים מאות שנים בלי להתגרש, וזה גרם לכולנו לצחוק ולחייך.

אחר כך נכנסנו להליכות האמיתיות בקודו – שבילים עתיקים עם מדרגות אבן, יערות עבותים כאילו יצאו מג'יבלי, גשרים תלויים ומפלים שוצפים. עשינו את מקטע הנקהצ'י – טיפוס תלול עם נוף מדהים מלמעלה, הרגשתי כמו גיבורה בהרפתקה, למרות שהשרירים כאבו קצת. אמא עודדה אותנו עם סיפורים על צליינים עתיקים שהלכו כאן מאות שנים , וזה עזר לי להמשיך.

ואז דאימונזקה למפל נאצ'י – הגבוה ביפן, 133 מטר! מאות מדרגות, זיעה, נשימות כבדות – זה היה מאתגר, אבל כשהגענו למעלה, המפל כמו וילון מים ענק, המקדש האדום לידו – הכל היה קסום ומרגיע. כתבתי תפילה על פתק עץ, וביקשתי קצת שקט פנימי ושלווה (כי זה לא תמיד קל עם כל הגירויים). הרגשתי חיבור אמיתי לטבע שם.

את המקטע בין יונומינה להונגו – דאיניצ’י-גואה, הליכה קצרה (כשעתיים) דרך הר – עשינו הפוך: חנינו ביונומינה עם הרכב והתחלנו משם, כדי לסיים בהונגו טאישה (מקדש גדול עם שער טוריי ענק). השביל עובר ביער, עם עליות וירידות. כשהגענו להונגו, חיכינו המון לאוטובוס חזרה ליונומינה – האוטובוסים שם נוסעים כל כמה שעות, אבל זה שלנו פשוט לא הגיע! לבסוף, אבא הלך לתחנת משטרה קרובה והצליח להסביר בעזרת הרבה תנועות ידיים ואפליקציה שמתרגמת לשוטרים, שאנחנו מבקשים שיזמינו לנו מונית שתחזיר אותנו ליונומינה. השוטרים היו נחמדים ועזרו – זה היה רגע מצחיק ומביך, כמו סצנה מקומדיה באנימה!

כשהגענו חזרה ליונומינה, רצינו לבשל ביצים בנביעה החמה – יש שם בריכה ציבורית בשם יוזוצו, שבה מבשלים ביצים במים רותחים (כ-92 מעלות, לוקח 10-15 דקות). אבל לא מצאנו שום מכולת בסביבה לקנות ביצים גולמיות! למזלנו, פגשנו שתי סבתות יפניות חמודות שכבר בישלו כמה, והן כיבדו אותנו בביצים מבושלות חמות וטעימות. זה היה רגע נחמד של אירוח יפני – הן חייכו והסבירו לנו איך הן עושות את זה כל בוקר. אמא ניצלה את ההזדמנות ורצה להתקלח באונסן המקומי אחרי ההליכה הארוכה – היא יצאה משם רעננה ומאושרת, בעוד אני נהניתי מהביצה שלי ליד הנהר.

על הדרך, חצינו גשרים מגניבים: גשר היאיאשי (הייאשי ברידג’) – גשר תלוי פשוט מעץ, שנותן תחושה עתיקה.

היה גם גשר תלוי ארוך (טאניזה) – הארוך ביותר מסוגו ביפן, כ-97 מטר! הוא מתנדנד קצת כשעוברים, וזה היה מרגש ומפחיד בו זמנית. אני הלכתי עד לצד השני ובחזרה, הרגשתי כמו נארוטו שמתאמן על גשר מתנדנד בסצנת אימונים מטורפת – רק בלי צ'אקרה שתחזיק אותי אם אפול. היה מצחיק לראות כמה אנשים מפחדים מהתנודות – חלקם עמדו באמצע ולא זזו, מחזיקים חזק במעקה כאילו זה סוף העולם, ואני חשבתי "באנימה הגיבורים פשוט רצים ומנצחים פחדים כאלה בפרק אחד!".

קומאנו קודו לימד אותי שמסע זה לא רק הליכה פיזית – זה להתגבר על קשיים, להתחבר לטבע ולמצוא שקט פנימי. גם אם בהתחלה חשבתי שזה מיותר ומעייף, בסוף זה היה אחד החלקים היפים בטיול. בדת היפנית יש כאן משהו מיוחד: הדרך משלבת שינטו (האמונה בכוחות טבע ורוחות – קאמי, כמו באנימה!) ובודהיזם (שמדגיש מדיטציה ושלווה), וזה יצר תערובת מגניבה של רוחניות. ההליכה עצמה עוזרת להתנתק מהיומיום, להתמודד עם דברים קשים ולהרגיש קצת יותר חזקים ומחוברים – דרך היערות, הטיפוסים והגשרים. לאורך השבילים יש מקדשונים קטנים (אוג'י) להפסקה והרהור, פסלי ג'יזו ששומרים על המטיילים, והסמל הכי מגניב הוא העורב בעל שלוש הרגליים (Yatagarasu) שמייצג הדרכה מלמעלה. זה מסע שנותן תחושה של התחדשות וגילוי עצמי, גם אם לא ממש דתיים.

עכשיו חזרה, אני מציירת את הנופים ומדמיינת מנגה על נערה שמנסה להתחבר לקול הפנימי שבה בהרים קדושים. מה דעתכם? ספרו לי אם הייתם הולכים שם!

ביי, עדי 💖