האונסנים ביפן
- pashutyarokie
- 4 בינו׳
- זמן קריאה 3 דקות
היי, אני עדי, נערה בת 16 מישראל שחיה ונושמת אנימה יפנית.
כבר שנים אני צופה בסדרות כמו “K-On!” או “Yuru Camp” ומדמיינת את עצמי מתרפקת באונסן חמים, מוקפת בערפל קסום והומור קליל – בלי שום מבוכה, רק רגיעה טהורה.
המציאות התגלתה כרכבת הרים של פדיחות, קופים ועירום ציבורי שגרם לי לברוח במבוכה.
הנה הגרסה המלוטשת של הסיפור – מלאה בהומור, כי צריך לצחוק על הכל, נכון?
בחלק הזה של הטיול שנמשך כשבוע, נסענו בין עיירות הדואר העתיקות (69), ששימשו שליחים פיאודליים בין טוקיו לקיוטו – אבל בפועל ביקרנו רק ב-4-5 מהן, כי מי יכול להספיק את כולן?
זה הרגיש כמו פרק היסטורי באנימה, אבל במקום סמוראים, אנחנו היינו משפחה ישראלית מזיעה. ישנו בריאוקנים מסורתיים – פונדקים עם רצפות טאטאמי דוקרות ופוטונים דקים על הרצפה, שגרמו לאמא שלי להתגלגל כל הלילה כמו כדור באולינג.
וארוחות הקייסקי? הן נראו כמו יצירות אמנות זעירות – צלחות קטנות עם דגים צבעוניים, ירקות מגולפים וטעמים מפתיעים. חלק מהדגים היו… נו, בואו נגיד שזה לא היה הטעם האהוב עליי, אבל לפחות זה היה אסתטי כמו סצנת אוכל באנימה
אבא אכל מאחת מהמנות במסעדה שם ואמר איכס מה זה?
בחיים שלי לא ראיתי את אבא מתנגד לאכול מנה כזאת כנראה המנה היתה באמת נוראית!
ההרפתקה התחילה בג’יגוקודאני, עמק הגיהנום עם פארק קופי השלג המפורסם והאונסן הפרטי שלהם. אבא הרגיש קצת חולה, אז הוא חיכה לנו למטה, קרוב למסעדה, בזמן שאמא ואני חקרנו את היער. בכניסה הזהירו אותנו שאולי לא נראה קופים בכלל, אבל פתאום – שני מקוקים מקומטים ומתוקים הופיעו, מדגמנים לנו כמו כוכבי אנימה חמודים. הם התרחצו במעיינות החמים בשלווה מוחלטת, ואני חשבתי: “וואו, זה בדיוק כמו בסדרות, כמו האקו שמתרחץ בנהר ב’Spirited Away’!” .
אחרי זה, התחממנו עם קערת ראמן לוהטת ומעולה במסעדה קטנה ליד – הרגע המושלם לסגור יום.
משם עברנו לשיבו אונסן, עיירה קסומה עם ריאוקנים, ריח מינרלי באוויר ועלי שלכת בכל מקום. אבל הקטע? כולם מסתובבים ברחוב בפיג’מות! (או ככה חשבתי בהתחלה – הסתבר שזה יוקאטה, קימונו קליל וכפכפי עץ רועשים). אבא ניסה להשתלב, אבל כשהוא קשר את האובי (החגורה), הכל התפרק לו באמצע הרחוב. הוא נראה כמו סמוראי שיצא משטיפת מכוניות – צחוקים בלי סוף,
בעיירה שיבו למדתי על מסורת האונסן בת 1,300 שנה.
“תקשורת ערומה”: שבה כולם שווים במים, בלי בגדים, בלי היררכיות.
החוקים נוקשים: חובה להתקלח על שרפרף זעיר לפני הכניסה, בלי בגדי ים ובלי מגבות גדולות במים. נשמע רומנטי, נכון? כשנכנסתי עם אמא לאונסן הנשי וראיתי נשים וסבתות יושבות שם בשלווה מוחלטת, פשוט ברחתי החוצה – כמו ריצתו של נארוטו שהיה בווש ””!
המאבק שלי עם העירום הציבורי הגיע לשיא במלון Urashima שהרגיש כמו שדה תעופה ענקי ומבלבל – מבוך של מדרגות נעות, מנהרות ומעליות, והגישה אליו בסירה קטנה מעוצבת כמו צב ים! כשהגענו סוף סוף, אמא נבהלה מהגודל וההמולה – “זה כמו להיכנס לעיר תת-קרקעית!” – וסירבה לצאת מהחדר עד למחרת, משוכנעת שנאבד שם לנצח.
בסוף אבא ואני יצאנו לבד לאכול ארוחת ערב, מנסים לנווט במבוך המטורף הזה כמו הרפתקנים באנימה, בזמן שהיא נשארה להתחבא כמו יורי נקמורה מ”Angel Beats” שמסרבת להיכנע.
ומה עושים עם הלכלוך? לאחר מספר ימים שסירבתי להתקלח (כי המקלחת ציבורית), לאמא נמאס והיא מצאה פתרון יצירתי: מקלחת בכיור החדר – מאחורי מסך נייר דקיק, כמו כלב שמתרחץ בסתר. כי אני נלחמתי במלחמה פנימית: רצון עז להתנקות מול אימה טוטאלית מחשיפה. צחקנו על זה יחד – אבל לפחות הייתי נקייה. ובונוס: עכביש ענקי התיישב על הקיר והסתכל עליי, כאילו אומר “ברוכה הבאה ליפן”. פחדתי אפילו לפתוח חלון
אמא ניסתה אפילו לתת לנו לשתות מין תה רדיו אקטיבי מסורתי היישר ממכונת המשקאות. אבא הריח את זה וכמעט הקיא ואני התפרצתי מצחוק.
בטאקיאמה, ההורים נהנו מטעימות סאקה ביקב מקומי, בזמן שאני השתעממתי עם האוזניות שלי –. אכלנו בשר הידה, וגיו יפני שמתמוסס בפה כמו חמאה רכה .
למדתי גם את ההבדל בין קימונו אמיתי (בגד רשמי ויקר בטירוף) ליוקאטה (הגרסה הקלילה לאונסנים וליומיום) – ידע שימושי”.
הגאולה הגיעה בסוף, בטובה, במלון סיוג’יטיי המדהים. שם היה לנו אונסן פרטי – אמבט עץ עם נוף לגינה יפהפייה. לבד לגמרי, בלי מבטים של זרים ובלי בושה, ישבתי שם שעה בשקט מוחלט.
צחקתי לעצמי על כל השבוע המביך: למציאות הטבעית והלא-מינית בכלל.
זה היה שיעור גדול על גבולות הבושה והתרבות היפנית – כמו פרק סוער באנימה, מלא בנפילות מביכות, קופים מדגמנים, בשר אלוהי ותגליות מפתיעות. יפן, את משוגעת – אבל אני כבר מתגעגעת!
ביי, עדי! 😍
.
תגובות