החוויה שלי בבתי קפה ביפן ☕

הפעם אני רוצה לשתף אתכם בחוויות הסופר-מיוחדות שלי מבתי הקפה המוזרים והמגניבים ביפן. זה לא כמו בתי קפה רגילים מהבית, שבהם אתה סתם יושב ושותה קפה או מאצ׳ה כמו סטארבקס שגם מאוד אהבתי .

דמיינו בתי קפה עם חתולים, ינשופים, ואפילו קפיברות ענקיות! שמעתי על כאלה עם כלבים וחזירים, אבל אמא שלי לא התלהבה, אז דילגנו 😅. ויש גם “בתי קפה של  משרתים ומשרתות”  (Maid Cafés), שבהם המלצריות לבושות כמו דמויות אנימה. זה פופולרי שם, במיוחד לאנשים שבודדים לפעמים, כי זה נותן תחושה של יחס אישי וחום אנושי – כמו להיות גיבור בסיפור שלך. האוכל? לא רק טעים, אלא מעוצב כמו יצירת אמנות מסרט מצויר, ותאמינו או לא, ארוחה מלאה בפחות מ-50 ש”ח! בתי הקפה האלה הם יותר ממקום לשתייה – הם כמו פורטל לעולם של  חוויות.

בואו נצלול פנימה!

המייד קפה באקיהברה

זה היה כמו להיכנס ישר לעולם שלי! הכל מלא משחקים ומשרתות חמודות שנותנות תחושה של מסע קסום. נכנסתי לhome cafe והמלצריות לבושות בשמלות כחולות עם קשתות, קוראות לך “גוספודין” או “אדון” ביפנית, ומגישות אוכל בצורות מתוקות כמו ארנבים או לבבות שקופצים מהצלחת כמו דמויות אנימה. אני, שבדרך כלל שונאת מקומות רועשים כי הרעש מרגיש כמו פיצוץ במוח שלי, כאן זה היה שונה – הן היו עדינות כמו נוצות, שאלו אם אני רוצה משחקים או ציורים על הקפה, והכל הרגיש כמו משחק תפקידים. ישבתי עם המשפחה, והן נתנו לי להרגיש כמו נסיכה אמיתית, אכלת י Kuma fuu no kawaii gyuuniku שזה מין בשר קציצה בצורה של דוב חמוד ועוד אחד גם אכלתיNeko no aisukuriimu ga kawaii  שזה מין גלידה של חתול מאוד חמוד, ולאחר מכן הם אפילו שרו שיר קטן כשהגישו אותו. בחרתי באחת המלצריות, היא הופיעה רק בשבילי, ובסוף הצטלמתי איתה – זיכרון שמרגיש כמו פרק מיוחד!

הקט קפה בהרג’וקו

בתי קפה עם חתולים מכל מיני סוגים, אפילו בנגליים פראיים אבל חמודים. הלכתי ל- Mocha Cat Cafe, שם חתולים מסתובבים חופשי על ספות ומדפים, כמו כנופיה קטנה של הרפתקנים. אני אוהבת חתולים כי הם כמוני – עצמאיים, לא צריכים מילים כל הזמן, אבל כשהם מתקרבים, זה כמו חיבוק חם שממיס את הקרח בפנים. ביפן, כמו cפרק באנימה שבו הגיבור מוצא חברים בלתי צפויים. ישבתי עם כוס שוקו חמה, וחתול אפור ענק קפץ לי על הברכיים ונחר כמו מנוע רך. זה הזכיר לי סצנה מ-“ My Neighbor Totoro”, עם טוטורו הענקי . החתולים לא שופטים אם את שקטה או צריכה זמן להתרגל – הם פשוט שם, נוגעים בעדינות, והרעש היחיד הוא גרגורים רכים כמו לחישה. אפשר לקנות חטיפים בצורת דגים או ג’לי, והם עפים על זה! מיד כשהם מריחים, הם מקיפים אותך ומסלקים אחד את השני בצורה מצחיקה, כמו קרב קומי. קניתי להם פינוקים, והם התקבצו סביבי – כמו למצוא שבט משלי.

בקפה הינשופים

זה היה קצת עצוב – אמא אמרה שהינשופים, ציפורי לילה טבעיות, לא אמורים להיות בסביבה מוארת כזאת. הם היו קשורים ברגליים לענפים, עם עיניים גדולות ומבט קצת אבוד,כמו סדרות קודרות ועצובות שרואים מישהו קרב אליך עוזב או נעלם. הרגשתי לא נוח– זה גרם לי לחשוב על איך חמידות לפעמים מסתירה כאב.

קפה קפיברה בהרג’וקו ☕️

הגענו לשם ממש לפני הסגירה, והם כמעט לא הכניסו אותנו, אבל אמא שלי, נמרה אמיתית, סיפרה להם כמה זה חשוב לי – כי אני מאוהבת בחיות מוזרות כאלה – והם נתנו לנו להיכנס לחצי שעה. הקפיברות הן חיות מצחיקות ושלוות כל כך! הן נראות כמו ענקיות פרוותיות עם פרצוף נינוח, גדולות אבל בכלל לא מאיימות.

האכלתי אותן בירקות וקש, והן רבצו שם ברוגע, כאילו העולם שלהן הוא גן עדן קטן. דיברתי עם הצוות, והם סיפרו שהאהבה היפנית לקפיברות (“קפיבארה-סאן”, כאילו הן סלבס) התחילה בשנות ה-80, מתערוכות בגני חיות ואחר כך דרך אנימה וממים. הן מסמלות שלווה, הרמוניה וחמידות – ערכים מרכזיים בתרבות היפנית, במיוחד בעיר לחוצה כמו טוקיו. ואתם יודעים מה? הן מפורסמות באהבתן לאמבטיות חמות, בדיוק כמו האונסן! דמיינו קפיברה רובצת באמבט חם בחורף המושלג עם פירות – חמוד מדי. יצאתי משם עם חיוך ענק, מרגישה כאילו מצאתי חברות חדשות. אם אתם ביפן, אל תפספסו! 😍

באופן כללי, בתי הקפה ביפן הם הרבה מעבר למקום לשתייה – הם עולם של חוויה, תרבות ואסתטיקה שגורם לי להרגיש בבית, אפילו כשאני רחוקה.

קצת על ההיסטוריה של בתי הקפה ביפן

בתי הקפה הראשונים צצו בסוף המאה ה-19, בתקופת מייג’י, כשיפן נפתחה למערב ואימצה מנהגים חדשים. המקום הראשון, “קאהי-צ’אקאן” Kahiichakan),  )נפתח בטוקיו ב-1888 ושימש מפגש לאמנים ואינטלקטואלים, כמו סלונים ספרותיים.

בשנות ה-1920–1930, נפתחו “קיסאטן” (Kissaten) – מקומות נוסטלגיים עם קפה אמיתי, מוזיקה ושיחות שקטות, שקיימים עד היום.

משנות ה-90, הם הפכו יצירתיים: בתי קפה נושאיים של אנימה, משחקים, בעלי חיים, נינג’ות, Hello Kitty או Pokémon –  כמעט כל דבר שתדמיינו!

בעשורים האחרונים, בעקבות בעיות חברתיות כמו בדידות (kodokushi - מוות בבדידות) והקושי בהבעת רגשות בתרבות היפנית המאופקת, התפתחו בתי קפה ושירותים ייחודיים להתמודדות עם זה. למשל, “קפה בכי” (crying  cafes)  ) הם מקומות בטוחים שבהם אנשים יכולים לבכות בחופשיות, לשחרר דמעות ולקבל תמיכה, כמעין טיפול רגשי – זה משקף את הצורך בשחרור רגשות במדינה שבה בכי בציבור נחשב חולשה.   

דוגמה אחרת היא “קפה שינה” או “קפה חיבוקים” cuddle cafes כמו Soineya,  שבהם משלמים כדי להתכרבל, לישון לצד זרים או לקבל חום אנושי, כדי להילחם בבדידות בעולם עירוני לחוץ.   

בנוסף, יש שירותים כמו השכרת משפחה או סבתות שבהן שוכרים חברים או סבתות לבישול, שיחות ועצות – כדי למלא חללים רגשיים, לשמור על מראית עין חברתית או פשוט להרגיש פחות בודדים.    

יש גם קפה נגטיבי ((Negative Cafe)  שמעודד הבעת רגשות שליליים, או קפה אנטי-בדידות כמו Moomin House, שמציבים בובות ליד אנשים בודדים.   אלה לא רק טרנדים, אלא תגובה למגיפת הבדידות ביפן, שבה אנשים מחפשים חיבורים